חוק עשיית עושר ולא במשפט
עושר, כסף קל, להרוויח הרבה כסף ובמהירות, "לעשות מכה", ועוד כהנה ביטויים אינם סתם מילים, אלה חלומות וכמיהה של רוב בני האדם ביקום. המטרה העיקרית של רוב בני האדם היא להרוויח הרבה כסף ולהתעשר. הרצון העז נובע מהשאיפה לחיות ברווחה, מתוך תפיסה שהעושר מביא עמו אושר וחיי נוחות.
ישנם לא מעט מקרים של אירועים בהם אנשים מנסים למקסם רווחים ולא בדרכים ישרות על חשבון האחר ולא כדין. בעגה המשפטית, התנהגות מעין זו נקראת "עשיית עושר ולא במשפט".
עשיית עושר שלא במשפט זהו עיקרון מוסרי, שהפך עם השנים לחוק בישראל, לפיו אדם אינו רשאי להתעשר על חשבון אחר בדרך שלא כדין. חוק עשיית עושר מהווה נקודת מפגש בין המוסר למשפט, הנעוץ בשמירה על האינטרס של הצדק, היושר והגינות. החוק קובע, שמי שקיבל שלא כדין או על פי זכות, מוצר, כסף, שירות, נכס, טובת הנאה או כל דבר ערך אחר, חייב "בהשבה" - להשיב את הדבר שנהנה ממנו. לחילופין, קיימת עילת תביעה בגינה, ויכול הצד שנפגע לתבוע פיצויים מהאחר שהתעשר על חשבונו שלא כדין. לעומת זאת, העיקרון הבסיסי של חוק עשיית עושר ולא במשפט, איננו יכול להתקיים במקרה שאדם פועל לקידום אינטרס פרטי שלו, ולדרוש השבה ממי שהפיק תועלת מפעולתו.
באחד מפסקי הדין בבית המשפט העליון בישראל הובהר כי חוק עשיית עושר קובע את העיקרון הכללי של חובת השבה במקרה בו אדם קיבל על חשבון רעהו דבר שלא כדין. עיקרון זה בא למנוע התעשרות שלא כדין של אדם על חשבון רעהו. המגמה בחקיקה זו, הוא לעשות יושר בין בני אדם, וכדי למנוע מהאחד להתעשר שלא כדין על חשבון חברו. התפיסה הרעיונית שנעוצה בעילה זו, נועדה למעשה לפצות אדם אחד בגין טובת הנאה שהוענקה, על חשבונו ושלא כדין, לאדם אחר.
חוק עשיית עושר ולא במשפט, נחקק בישראל בשנת 1979 –תשל"ט. וזה לשון החוק: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה" החוק קובע אפילו הוראות באשר לשכר של פעולות שננקטו על מנת לשמור על האינטרס של הזולת, בין על ידי שמירה חייו או על שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב ולצורך כך הוציא כספים מכיסו, האדם השני חייב להחזיר לראשון הוצאות סבירות שהוצאו. וזה לשון החוק : "מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות העניין". מקור שמו של החוק הובא מספר ירמיהו – שם נכתב: "קרא דגר ולא ילד עשה עשר ולא במשפט בחציימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" שמשמעותו, עוף שצייץ בקולו על מנת למשוך אחריו אפרוחים שאינם מינו, התנהגותו מבחינת עשיית עושר ולא במשפט, ובאחרית ימיו, לא יהיה עשיר, אלא, יישאר נבל כי דבק בו ובטבעו תפוס התנהגות רעה של עושק ומעשה נבלה.
מקסום רווחים שלא כדין ובדרכים שאינן כשרות מוזכר לראשונה בתורה – ספר ויקרא - פרשת קדושים, העוסק ברובו במצוות של בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהים וכן בנושא הצדק החברתי והאיסורים להונות, להלין שכר, לקחת שוחד ובין היתר איסור הונאה במשפט ועשיית רווחים בדרך שקרית. הציווי הוא, הקפדה שלא לרמות במידות ומשקלות, מבחינת עושר שלא במשפט. וכך נאמר :"לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם, אני ה' ". ההבנה בהקבלה של איסור הונאה במשקל ובמידה, היא בהשוואה לשופט החוטא בתפקידו למשפט אמת. עוול שנעשה במשורה ובמשקל, דומה לעוול במשפט אשר מוביל במובן מסוים, לעשיית עושר שלא כדין.
הטעות לחשוב, שניתן להונות על מנת לצבור הון, ובכך יהיה ניתן לעשות בעתיד שימוש בעושר לשם "מתן בסתר", צדקה ומצוות, ואשר תשמש כגושפנקא לחפף בדרכי היושר ובמשפט תוך פגיעה בזכויותיהם ורווחי אחרים. במענה לזה מובהר במשלי: "טוב מעט צדקה מרוב תבואות בלא משפט" – עדיף לתת מעט צדקה מאשר לתת הרבה מתוך מה שהושג שלא ביושר ועבירה על החוק.
אחד היסודות הבסיסים לעשיית עושר "שלא על פי זכות שבדין", הוא יסוד שמטרתו לבחון האם ההתעשרות הינה צודקת. בית המשפט יאלץ לגשת למבחני הצדק ולהכריע בסוגיה זו. המבחן יהיה, מבחן המודרך על פי הצדק והיושר. מכאן, שסיכוייו של התובע לזכות בהשבה או בפיצוי ממי שהתעשר על חשבונו, גדולים.
